כל זה-אני

Leon Agulansky  is a well-known doctor in Israel and, at the same time, he writes books, screenplays, and drama.

לאון אגולנסקי

כל זה – אני

מחזה לילדים ונוער בשתי מערכות.

Copyrights © by Leon Agulansky

Contact:

E-mail: leonagulansky@gmail.com

Mob. 0505425893

תמצית המחזה:

תלמיד כיתת י»ב יוצא למסע בזמן באמצעות זיכרון גנטי. הניסיון של הדורות הקודמים משנה את תפיסת עולמו, את יחסו אל עצמו ואל הסובבים אותו, מאפשר לשמר את האהבה.

המחזה הוא לחמשה שחקנים: ארבעה גברים ואישה אחת.

בסצנות מסוימות ניתן להשתמש בניצבים.

הזמן הוא זמן שלנו. יוני, לפני מסיבת סיום.

המקום: עיר ברוסיה.

הנפשות הפועלות:

חמשה שחקנים. כל שחקן מגלם מספר דמויות.

מקס – בן 17-18, תלמיד תיכון.

פארידה – בת 17-18, תלמידת תיכון, צ’צ’נית.

סבא – סבו של מקס בן 70, היסטוריון-פנסיונר.

ארסן – בן 17-18, תלמיד תיכון, דגסטני.

זמיר —  בן 17-18, תלמיד תיכון, דגסטני.

מערכה ראשונה

תמונה ראשונה

פינה שקטה בגינה הציבורית, ערב. ארסן וזמיר בצד ימין של הבמה מניחים שטיחים קטנים על הקרקע ומתארגנים לתפילה, ארסן מביט בשעון.

זמיר: חייב להיות פתרון. צריכים לחשוב.

ארסן: (בציניות) חייב. כבר צלצלתי לכולם, ביקשתי מכל העולם. אין לאנשים סכומים כאלה.

זמיר: אולי קארים יצליח לאסוף משהו.

ארסן: (בציניות) קארים. אימא הייתה צודקת כשלא רצתה לתת לו ללכת. קודם לפחות היה עונה               לנו בסקייפ. כבר שלושה חודשים…

זמיר: מה, ממש כלום? והחברים שלו?

ארסן: עכשיו הכל עלי.

זמיר: אולי הם במקום שאי אפשר ליצור משם קשר?

ארסן: (בציניות) מקום כזה. בשבי, או שבכלל…

מימין מופיעה פארידה. היא נעה לאורך הבמה. ארסן משיג אותה, הילך לצידה, מנסה לפנות אליה (אנחנו לא שומעים), מתנהג בנימוס אך בעקשנות. לה השיחה הזאת לא נעימה. היא ממהרת לצאת ונעלמת בשמאל במה. ארסן נשאר. הוא מאוכזב. חוזר לזמיר.

ארסן: (מצביע על השטיחים, לזמיר) קדימה. הגיע הזמן.

משמאל מופיע מקס עם תיק בית ספר על כתפו. הולך ושורק. רואה את ארסן ואת זמיר. נעצר, משתתק. מסתובב, שוב מתחיל לשרוק בהפגנתיות, מתחיל לצעוד לכיוון ארסן וזמיר.

ארסן: (למקס) לאן זה? היי, אדוני הלא-נכבד?!

מקס ממשיך ללכת בלי להגיב.

זמיר: הוא לא מבין, בחיי! מתעלם, מה?

ארסן: (צועק) בוא לפה! או שאתה רוצה שנסביר לך בדגסטנית?

מקס: (נעצר, פונה אליהם). זמיר…

ארסן: כל הכבוד לך, הצלחת ללמוד.

מרס: זמיר זה כמו ציפור שורקת כזאת. אז סאלם עליקום לכם וארבידרצ’י, בקיצור, צ’או!           (מסתובב לצאת)

ארסן וזמיר תופסים אותו, גוררים אותו למרכז הבמה, משליחים אותו מאחד לשני, מתנפלים עליו. זמיר תופס אותו מאחורה בצוואר.

זמיר: השם שלי אומר «לב»

מקס: אז תשמור עליו. אתה עוד תצטרך אותו… בשביל אהבה.

ארסן: (מכניס לו אגרוף בבטן) ולי קוראים ארסן.

מקס: אני זוכר.

ארסן: זה אומר «אמיץ».

מקס: «אמיץ», תגיד ל»לב» שיעזוב אותי, כואב לי.

זמיר: (משחרר את מקס. הוא נופל ואז מנסה לקום) אמרו לך «אל תעבור פה», נכון?

מקס: אני תמיד עובר פה.

זמיר: לא למדת כלום, מה?! למה אתה לא מתנהג יפה?

מקס: אני תמיד עובר כאן, מאז שהייתי קטן, מאז שנולדתי.

ארסן: גם אנחנו נולדנו פה, איזה קטע, מה?

מקס: כן, חזק! אז?..

זמיר: אז? אז למה שלא תעוף מפה, לסין, לאבא ואימא? ותיקח איתך גם את סבא שלך.           בדרך תוכל ללמוד לך «סאו-ליאו».

מקס: (מזנק לכיוון זמיר, אך זמיר עוצר בעדו כשהוא מאיים עליו באגרופיו. אחרי פאוזה קצרה)            אני אחשוב על זה.

ארסן: כל הכבוד לך! לך הביתה, תשב שם ותחשוב.

מקס: (נסוג אחורה) אני אחשוב. בטוח אחשוב. אחלה רעיון. תודה! רעיון — חבל על הזמן. באמת.            מאה אחוז.  א — סאלם עליקום, אחים בדם! ולמה שלא תתפללו בבית שלכם?!

ארסן וזמיר רצים לתפוס את מקס. מקס בורח במהירות ומתנגש בפארידה שמופיע מולו, מפיל אותה מהרגליים, עוזר לה לקום. פארידה מחבקת אותו כשהיא עם הגב לדגסטנים. פאוזה.

פארידה: (מסתובבת אליהם) תפסיקו! איך אתם לא מתביישים?!

זמיר: (עושה תנועה עם היד) א-א-א!

ארסן: טוב. בוא נלך. (צועדים החוצה. עוצרים. מצביעים על מקס, אחר כך על פארידה) שלא תעז!            זה לא טוב! לא נכון! (תוך כדי שהם יוצאים, ממשיכים ביניהם) זה לא טוב. לא נכון. זה            לא טוב. לא נכון. (אוספים את השטיחים ויוצאים)

פאוזה.

פארידה: סליחה שהפרעתי לכם.

מקס: (מחייך) שטויות.

פארידה: מה זה היה?

מקס: אין מספיק מקום. צפוף כאן. רוצים לשלוח אותי לסין…

פארידה: סין גם ככה כבר כאן. (פאוזה)

מקס: איזה ריח יש לשיער שלך?

פארידה: תלווה אותי?

מקס: אפשר, אבל…

פארידה: אם נפצעת, אני יכולה לסחוב אותך עלי. (צוחקת)

מקס: את זה… עוקבת אחרי?

פארידה: רצית להגיד: » רודפת אחרי»?

מקס: את טובה, נחמדה. אבל את מבינה…

פארידה: הנה זה שוב. בבית ההורים כל יום…

מקס: משגעים את השכל?

פארידה: אולי אתה (מצביעה לאיפה שיצאו הדגסטנים) מפחד?

מקס: הם ימצאו אותי בכל מקרה, אם לא פה אז בבית ספר.

פארידה: הם כבר מזמן לא הולכים לשם.

מקס: לא נורא, אני… (מניף אגרוף) אני! (בשקט) אני כבר אמצא מה לעשות. (לפארידה) גם את           נולדת כאן?

פארידה: לא. אנחנו ברחנו מגרוזני. בהתחלה גרנו ברוסטוב, אחר כך – עברנו לכאן.

מקס: תסלחי לי, אני צריך ללכת.

פארידה: ללוות אותך? שלא יציקו…

מקס: את החלטת להעליב אותי, או מה?

פארידה: להיעלב זה גורל של חלשים.

מקס: טוב, עברנו… אז ביי!

פארידה: ביי.

מקס: (מתחיל ללכת, מסתובב) תסלחי לי, טוב? (יוצא)

פארידה: (לעצמה) אני אסלח לך, השאלה אם אתה בעצמך… (יוצאת)

תמונה שנייה

דירתם של מקס וסבו. סבא בכורסא ליד השולחן שותה תה וקורא עיתון. נכנס מקס. זורק את התיק בעצבים.

סבא: אני מקווה שאין בפנים משהו שביר?

מקס: סלח לי, סבא, אני לא במצב של בדיחות.

סבא: אני משתתף בצערך. ואני, לצערי, «לא במצב» לבכות. (מצביע על עיניו) רק עכשיו שמתי           טיפות. רוצה פסטה, פרדון, ספגטי עם נקניק?

מקס: אני לא רעב.

סבא: רצית להגיד: «כבר שבעתי».

מקס: סבא, אני מבקש ממך!

סבא: (מתחנף) ומה אם לספר לסבא? סבא יבין. סבא…

מקס: …חי כבר הרבה זמן.

סבא: מפריע לך?

מקס: סבא, סנן את מילים שלך!

סבא: כשלא יהיה סבא, מי יכין לך פסטה?.. עם נקניק?! (בשקט) מי יקשיב, מי ייתן עצה טובה?           אתם, כמובן, חכמים יותר. אז רק יקשיב ו… (מצמיד את האצבע לפה)

מקס: סבא!

סבא: (ממהר להוסיף) בלי ציונים, תגובות, לייקים… סמיילי. נו-ו?

מקס: הפסטה עם ביצה?

סבא: תיכף נכין. אגב, פארידה הייתה כאן. אמרה שהנייד שלך לא…

מקס: ומה?

סבא: בחורה נחמדה. מנומסת. עושה רושם שהיא ממשפחה טובה.

מקס: ממש. האבא נהג – נוסע על איזו גרוטאה, האימא, בכלל – שותפת רצפות באיזה מקום.

סבא: הרי אמרתי לך –  משפחה טובה. זה יותר טוב מעובדי שגרירות – ייסעו להם לאיזה מקום,           ו…

מקס: סבא, זאת העבודה שלהם. עבודה!

סבא: עבודה?! למכור את המדינה שלהם לסינים! זאת העבודה שלהם! (אחרי פאוזה קצרה) טוב.           לך תשטוף ידיים. אני כבר בא. (יוצא עם המחבת)

מקס: סבא!

סבא: (מופיע) כן, יקירי?

מקס: אתה, זה… אל תכניס אותה יותר.

סבא: שכה יהיה לי טוב… גם לך!

מקס: אין לה מה לעשות בבית שלנו…

סבא: עצור! שוק! הלם!

מקס: לא תישרף לך הפסטה?

סבא: מה זאת אומרת «שלנו»?

מקס: סבא, בחייך, אני גווע.

סבא: את הדירה אני קיבלתי מהמדינה. את הבניין שבה היא נמצאת בנו השבויים הנאצים. וזה           שאתה רשום פה – זה סתם נייר. מבין – נייר!

מקס: פייפר.

סבא: בדיוק. טואלטן פייפר.

מקס: בסדר, החורבה שלך. גם הפסטה. וגם הנקניק. אולי תביא אותם כבר?

סבא: שלי? אולי גם האוויר פה שלי, המים בברזים, האור במנורה, זריחה בחלון?

מקס: שכחת לקחת תרופות?

סבא: צריך להמציא תרופה נגד טמטום! חוץ מזיכרונות ומחשבות, מילים ומעשים אין שום דבר           שהוא שלי, וגם לא יכול להיות! שום דבר, מבין?

מקס: סבא, היא צ’צ’נית. והיא בכלל לא מוצאת חן בעיניי. קולט?

סבא: (באירוניה) צ’צ’נית, צוענייה, יהודיה, — גם כן עניין. אבל אם היא לא מוצאת חן – זה כבר           עניין אחר.

מקס: סבא, אכלת לי את הראש!

סבא: אני לא אוכל חזיר. מקס, אתה קיבלת החלטה – לא לקבל החלטות. אבל אתה כבר ילד           גדול ותצטרך להחליט, רוצה או לא רוצה. אתה חייב להקשיב ללב שלך ולא לקולות מסביב!

מקס: סבא, זה כבר באמת כבד עלי.

סבא: לא תשבר מזה.

מקס: פסטה תהיה היום?

סבא: תיזהר לא להיחנק. (יוצא. חוזר עם מחבת ו»זורק» אותה על השולחן)

מקס: אל תכעס, סבא. נו, בחייך! מספיק. (אחרי פאוזה קצרה) אני יצאתי דומה לך: להכות            למישהו בתוף אני לא מסוגל, אין לי מספיק גובה.

סבא: (בציניות) סליחה באמת. (אחרי פאוזה קצרה) מה זה «להכות בתוף»? זה עיסוק כזה, סוג           של  עבודה? (מצביע לראש) העבודה צריכה להתחיל מכאן! (מחייך) «להכות בתוף». גם כן
          שאמאן. (אחרי פאוזה קצרה) מי אמר לך שכולם חייבים להיוולד גבוהים וחזקים.

מקס: לא נורא. אני אתפוס אותם אחד אחד ליד בית ספר. או שאקרא לחבר’ה…

סבא: כן, תאסוף את המאפיה, כמו הסקינהדס. בוא, אני אעזור לך לגלח את הראש, רוצה?

מקס: סבא, האקדח שלך בכספת…

סבא: מה עוד? אולי אתה רוצה גם תת מקלע?

מקס: לא, כבד מדי להסתובב איתו. (אחרי פאוזה קצרה) סבא? שומע? אתה יודע שאני יכול את           הכספת שלך… (מראה לו איך הוא כאילו פותח) אפשר למצוא הוראות באינטרנט.

סבא: לא, ידידי. אקדח זה אמון, אחריות. את האמון צריך לרכוש. ובשביל זה (מצביע על הראש           כשהוא מתכוון – «לחשוב»)

פאוזה. סבא ללא מצב רוח.

מקס: עזוב, סבא, מה איתך? פשוט מבאס אותי. הגיעו לפה! התרבו כמו זבובים!

סבא: עובדים.

מקס: דוחקים אותנו – הרוסים החוצה.

סבא: (שוקע במחשבות) דוחקים החוצה. (אחרי פאוזה קצרה) ואתה רוסי?

מקס: כן, תאר לעצמך! אני מדבר רוסית, חושב ברוסית, קורא ברוסית.

סבא: (אחרי פאוזה קצרה) קורא?!

מקס: כן, את הספרות הרוסית – מכריחים אותנו בבית ספר.

סבא: זה מצוין! קול! וואו! רספקט! רק שפושקין היה אפריקאי, לרמונטוב – סקוטי, שנמשיך?

מקס: אולי למדוד לך לחץ דם? (מצביע על המחבת) רוצה?

סבא: אני אספר לך משהו כזה שתשכח מהפסטה. (אחרי פאוזה קצרה) היה אצלנו בפקולטה          מרצה אחד. אתה בטח לא תאהב את שם המשפחה שלו. (באירוניה) אתה הרי רוסי. הוא          השקיע את כל חייו בלהוכיח את קיומו של זיכרון גנטי. לפי התיאוריה שלו בתוך הגנים של          האדם בנוסף לצורת האף, צבע העיניים והשיער נמצא גם ניסיון החיים של אבותינו          הקדומים.

מקס: הלם!

סבא: הלם, שוק… ארטישוק. מדוע תינוק נבהל מחיה מפחידה, אפילו אם היא מצוירת? הרי הוא           מעולם לא ראה אותה. הא? הכנסתי לך?

מקס: אחד – אפס.

סבא: בפקולטה לא ממש היו סובלניים לרעיונות של דוד. וכשהוא טען שהאדם מסוגל ללמוד           לקרוא את השמור בגנים…

מקס: כמו דיסק קשיח כזה?

סבא: …לבצע מסעות בזמן ולחוות את האמוציות של אבותיו הקדומים, הם הכניסו אותו לבית           משוגעים.

מקס: חזק!

סבא: המחברות עם המחקרים שלו…

מקס: לא נכון?!

סבא: כן נכון. הן נשארו אצלי.

מקס: (מצביע לצד) התיקייה השמנה עם השרוכים.

סבא: (מצמיד אצבע לפה) אבל אני כמו זבוב אילם. וגם אתה אל תזמזם. אבל לחברה שלך,           פארידה – מותר.

מקס: היא לא חברה שלי, סבא!

סבא: (מתיישב בכורסא, מדבר חלש בדרך להירדם) אני לא הלכתי לשם וגם לך לא ממליץ.

מקס: לאן, סבא? לאן?

סבא: תאכל לבד. אני אנמנם קצת.

מקס: סבא! מה איתך, דווקא ברגע הכי מעניין! אל תעצור עכשיו!

סבא: אתה זוכר את הנחל הקטן ליד קווי המתח הגבוה? הלכנו לשם פעם לחפור תולעים לדייג.           אתה עוד הרטבת אז את הרגליים שלך.

מקס: אז זה… ממש קרוב.

סבא: (מגחך) קרוב, אתה אומר? כן. בתוך נקיק הנחל זורם דרך צינור בטון. מעליו – גשר קטן.           ובכלל, זה מקום מוזר, אולי בגלל קווי המתח. אז ככה. כשעוברים דרך הצינור אפשר           לפתוח את «הדיסק הקשיח» של הגנים שלך. זה לא אני, הוא אמר את זה. זהו. עייפתי.           תאכל. ואל תזמזם. (נרדם)

מקס יוצא מהבמה וחוזר עם תיקיה עבה בידיו, פותח אותה, קורא ומדפדף. פאוזה. קם, לוקח מגפי גומי, נועל אותם לרגליו ויוצא. חוזר. לוקח מהשולחן את המחבת והמזלג ומסיים במהירות את הפסטה. הוא מחזיר את המחבת לשולחן ויוצא. נשמע צלצול בדלת ולאחר מכן צליל של מנעול נפתח, מקס נסוג אחורה ונותן לפארידה להיכנס.

פארידה: (בשמחה) שלום! אפשר?

מקס: (בשמחה)  אה, שלום! את… זה…

פארידה: (מריחה) פסטה עם נקניק.

מקס: באת בזמן לא טוב, אני חייב לצאת. ובכלל…

פארידה: תחשוב טוב. אולי לא כדאי לך להיות גס רוח.

מקס: (מצביע על סבו הישן) הנה. כשההיסטוריון יתעורר תוכלי לחנך אותו, ולי אין זמן, מצטער.

פארידה: (מבחינה במגפי הגומי של מקס) איפה החכה?

מקס: אני מעדיף רשתות.

פארידה: מזג האוויר לא משהו… רוח.

מקס: בדיוק מתאים. (מסתכל בשעון) נו אז…

פארידה: אבא של ארסן דיבר עם אבא שלי — הם כבר החליטו הכל. אבל אני…

מקס: (אחרי פאוזה קצרה) אמרתי לך שלא צריך…

פארידה: למה אנשים תמיד מסבכים הכל?

מקס: פארידה…אני למדתי שבוע איך להגיד את השם שלך נכון. מתארת לעצמך!

פארידה: זה נחמד.

מקס: אנחנו שונים. ובכלל…

פארידה: את השם אפשר לשנות, את הבן אדם לא. (אחרי פאוזה קצרה) אני אניח לך. רק שתדע
               שאני… (כמעט בוכה) בחיים לא הייתי… סליחה. (מתכוונת לצאת)

מקס: (עוצר בעדה, מעיף מבט על סבו הישן) תקשיבי… חכי רגע! תעצרי! אני חוזר לעבר. מסע             
           בזמן.

פארידה: (בוחנת את מקס מכף רגל עד ראש) גן ילדים!

מקס: זה סוד מסוכן, אבל סבא… לא חשוב. בהוראות כתוב שאפשר לחזור אם אתה נוגע באש,
          ובדף אחר אומרים שאין צורך לחזור כי אתה נמצא כאן ושם בו זמנית.

פארידה: לך. אני אחכה לך. לך זה לא משנה, אבל אני אחכה. תחזור. (פאוזה) אש? בשביל מה
               צריך אש? הנה. (מורידה מצווארה קמע קטן על חוט ומנסה לענוד אותו סביב צווארו,
               מקס מתנגד)

סבא: (מתוך שינה) קח, מטומטם. למה שנותנים מהלב יש כוחות מאגיים. קח. (נרדם)

(מקס נוטל את הקמע וסוגר עליו באגרופו)

פארידה: (בגיחוך) אני אלווה אותך אל נקודת הזינוק. משם אתה ברשות עצמך. (צוחקת) אבל שלי
               לא ירשה לי. אסטרונאוט אתה… קוסמונאוט.

סבא: (מתעורר) לאן אתה?

מקס: את האקדח אני כבר לא אקבל, אז אני ארשם לחוג אגרוף.

סבא: ידפקו לך שם את המוח ככה שאפילו אני כבר לא אוכל לך ת’ראש.

מקס: (לפארידה) כן משנה לי.

מקס ופארידה יוצאים, מוסיקה, האור נכבה.

תמונה שלישית

מערה של אדם קדמון. פס הקול מייצר תחושת נוכחות של אנשים רבים. במרכז, על מקום
מוגבה – מנהיג השבט (סבא), מימינו – הבן שלו (ארסן) ומשמאלו בתפקיד בתו – פארידה. המראה שלהם מצביע על מעמדם המועדף כילדי המנהיג. לפניהם מסתובב שאמאן עם תוף בידו. בקדמת הבמה מקס, ניתן מיד לזהות אותו. רעם, מבול.

מנהיג: (קורא אליו את השאמאן בתנועת יד, השאמאן מתקרב. המנהיג פונה אליו) אני רגיל ללכת
            לישון ולהתעורר  לקולו של הנחל. הוא תמיד זרם מתוך הקיר. איפה המים שלי?

שאמאן: ביקשתי מהרוחות, הם שלחו לנו גשם. בחוץ יש מלא מים, הסדק בכניסה בטוח התמלא.

מנהיג: אז תלך ותביא לנו מים, נו?! (נשמעת שאגת דוב) מה, נבהלת? אל תפחד, אנחנו נבחר
            שאמאן חדש.

הבן: הדוב לקח מאיתנו את הטובים ביותר. הוא מחכה לשאר.

הבת: זאת רוח רעה. הוא הרג את הנחל שלנו ועכשיו הוא רוצה להרוג גם אותנו.

מנהיג: (לשאמאן) בני צודק. לך ותשכנע את הרוח הרעה להניח לנו. קדימה!

השאמאן הולך אל כניסת המערה, נשמעות שאגות-דוב שקטות, השאמאן מכה בתוף, שר השבעות ומבצע ריקודי פולחן. הפעולות שלו נקטעות על ידי שאגת דוב חזקה והשאמאן קופץ אחורה ונופל. פאוזה. רעם, רעש של גשם. השאמאן ניגש לקיר ומנסה לאסוף מעט מים. טועם אותם.

הבן: (למנהיג) על החיה אפשר לגבור. צריך להקיף אותה ולהתיש.

מנהיג: לא ניתן להקיף אותה, אין מספיק מקום ליד הכניסה, רק כמה צעדים  ואז – תהום. הסדק
            מאפשר מעבר לאדם אחד בלבד, שכחת?

הבת: אבל לא מאפשר לדוב להיכנס. (אחרי פאוזה קצרה, למנהיג) הצרות התחילו אחרי שאתה,
          אבא, לקחת שבויים. (מצביעה על צופי האולם)

מנהיג: אין לי מושג איך הם הגיעו אל הנחל (צועק) זאת הגדה שלי, הנחל שלי, היער שלי.

הבת: המערה שלך.

מנהיג: שלי!  אחרי שאמות בצמא היא תהיה שלכם.

השאמאן ניגש אל היציאה מהמערה, מכה בתוף, שר השבעות ומבצע ריקודי פולחן. נשמעת שאגת דוב חזקה. השאמאן נופל שוב, פאוזה.

הבן: הנה לך, הרוח הרעה דורשת את נשמתו של השאמאן. (למנהיג) אבי, איך קודם לא הבנ …

מנהיג: (קוטע אותו בתנועת יד) אני מחליט מי יחיה ואת מי לזרוק לרוחות. (נשמעת שאגת הדוב,
             כולם משתתקים, פאוזה.)

שאמאן: (למנהיג) שליטי, תן לי, תרשה לי, שליטי. 

המנהיג מאשר במחוות יד, השאמאן מכה בתוף ושר השבעות , צלילי התוף משתתקים לאיטם, פאוזה. השאמאן מכה בתוף בשקט ובכך נותן קצב למילים.

שאמאן: מזמן, מזמן. מזמן מזמן חיפשנו מים. הלכנו למפל שזרם מהקיר. הילדים מצאו כניסה,
              במערה זרם לו נחל, ולרגלינו היה קר. הגברים חצבו תעלה ברצפה והנחל זרם לתוכה.
              (פאוזה) הרוחות זעמו ופרצה סערה, המים נהיו עכורים ואחר כך נעלמו לגמרי. השאמאן
              טיפס על הר – לשוחח עם הרוחות. הרעם החריש את אוזניו, הסערה תלשה את התוף
              מידיו. כשהתעורר הוא מצא סדק סתום בבוץ. הוא פתח את הסדק והנחל קם לתחיה.
              הנחל קם לתחיה. הנחל קם לתחיה. הנחל קם לתחיה.  

פאוזה.

הבן: (מביט במנהיג בשאלה, המנהיג נד בראשו כמאשר, למקס) קום, תתעורר! (מצביע על הצופים
         באולם) תבחר לך מהשבויים כמה גברים חזקים, קחו גזע עץ ותחצבו בקיר דרך למים. מהר!

מקס קם וממהר אל מאחורי הקלעים, הוא מופיע בקצה הבמה, השאמאן ניגש אליו עם התוף בידו.

מקס: (מחלק פקודות) תתפסו משני הצדדים! תרימו! לפי הסימן שלי. קדימה! 

השאמאן מכה בחוזקה בתוף על מנת ליצור קצב, נשמע רעש של עץ מתפצח, מקס מסתובב ומנופף בידו.

מנהיג: (צועק) מספיק! (בשקט) מספיק. (מסמן למקס להתקרב אליו ומקס מציית)

הבן מזנק על מקס עם גרזן מאבן בידו, המנהיג עוצר אותו בהרמת יד.

הבת: אל תהרוג! הוא מבין את השפה שלנו. היחיד מביניהם.

המנהיג מרים את ראשו בשאלה, מקס מאשר לו בהצדעה, המנהיג מסמן למקס לדבר, נשמעת שאגת דוב, פאוזה.

מקס: (מצביע על השאמאן) הוא צודק. הרוחות סתמו בבוץ את הסדק.

מנהיג: אז תלך ותפתח! קדימה! (נשמעת שאגת דוב) עד הזריחה. עם אור ראשון אתה ושאר
            השבויים תגורשו אל מחוץ למערה. שהדוב יזלול לשובע!

נשמע רחש של קולות רבים, הבן קופץ על רגליו ומאיים עם הגרזן לכיוון הקהל. הרעש משתתק.

מנהיג: אם יעלה האור והנחל יקום לתחיה (מצביע על הצופים) כל השבויים יהפכו לחברים בשבט.     

נשמע רחש של קולות רבים, הבן קופץ על רגליו ומאיים עם הגרזן לכיוון הקהל. הרעש משתתק.

מנהיג: אם לא… (מצביע על הצופים ומעביר אצבע על גרונו) זה הסוף.

נשמע רחש של קולות רבים, הבן קופץ על רגליו ומאיים עם הגרזן לכיוון הקהל. הרעש משתתק. המנהיג מסמן למקס להתחיל לפעול. מקס מסמן לשאמאן להתקרב, מצייר באבן על הרצפה ומסביר לו את תוכניתו, הם קושרים בעזרת חגורות שני ענפים עבים, השאמאן מפריד אותם בכוח ומקס מכניס ביניהם טריז וכך נוצרת מלכודת עץ גדולה, את המלכודת הם מחברים לקצה הגזע שאיתו הם ניסו לחצוב בקיר קודם לכן.

מקס: (מחלק פקודות לאנשים מאחורי הקלעים {לשם נמשך הגזע}) שקט! תרימו משני הצדדים!
          קדימה!

את גזע העץ עם המלכודת דוחפים אל מאחורי הקלעים, נשמעת שאגת דוב חרישית, כולם משתתקים, המנהיג נותן סימן לשאמאן להתחיל לפעול, השאמאן מכה בתוף ושר השבעות, נשמעת שאגת – דוב חזקה, הגזע עם המלכודת זז, מיטלטל לכל הכיוונים, השאמאן מכה בתוף ומייצר קצב. המנהיג ובתו מצטרפים ותופסים בגזע העץ, נשמעת שוב שאגת דוב, רעש של אבנים נופלות, הגזע נשלף מידיהם ונעלם אל מאחורי הקלעים. שאגת הדוב מתרחקת בנפילה ודועכת. פאוזה. מקס יוצא מן המערה וחוזר עם כלי עץ מלא במים. המנהיג, בנו ובתו שותים ורוחצים את פניהם, מקס שוב יוצא מן המערה. פאוזה. השאמאן ליד הכניסה מכה בתוף ושר השבעות. הוא מפסיק, מקשיב – שקט. נשמעות קריאות שמחה, המנהיג ובתו מביטים אחד בשנייה בחוסר שביעות רצון.

מנהיג: (צועק) די! מספיק!

צעקות השמחה ממשיכות, המנהיג נותן פקודה לבנו, הבן קופץ לכיוון הצופים ומאיים עליהם באלה. הקולות משתתקים. נשמע רעש של אבנים נופלות ואחר כך של מים זורמים. אחרי פאוזה קצרה צעקות השמחה מתגברות. השאמאן מביט בתוף. הוא מצטער שהמים הופיעו שלא בעקבות ההשבעות ששר. מופיע מקס, נשמעות קריאות אהדה. הבן מביט אל המנהיג בשאלה. המנהיג מסמן לו שיעזוב בתנועת ביטול. השאמאן מאוכזב, הסמכות שלו קורסת מול עיניו. הוא ניגש לבן המנהיג ומדבר בשקט, הבן מקשיב, בהתחלה מופתע ואחר מכן בקשב רב. הבן שם את ידו על כתפו של השאמאן כסימן להבנה ולהסכמה. הוא ממהר אל המנהיג ובתו, אך הדיאלוג ביניהם אינו נשמע בשל קריאות השמחה של השבויים ואנשי המערה. מה שברור  — המנהיג אינו מסכים אך ילדיו מצליחים לשכנעו.

מנהיג: (קם וצועק) שקט!

קריאות השמחה ממשיכות, המנהיג נותן סימן לבנו והוא קם עם הגרזן בידו, מתקרב לקצה הבמה. הקולות משתתקים.

מנהיג: שבויים! המנהיג עומד במילתו! אתם חופשיים. (נשמעות קריאות שמחה של ההמון, הן
            דועכות אט –אט. מקס מחווה תנועת תודה למנהיג שעונה לו בתנועת «אין על מה».)

מנהיג: ועכשיו, לכו מפה! החוצה! (נשמע רחש קולות) היציאה שם!

 הבן: אל תשכחו שבחוץ ישנו רק מדף צר ולאחריו – התהום. שלשם אנחנו (מצביע על המנהיג)
         זרקנו את הדוב.   

שאמאן: הרוחות עזרו לנו!

נשמעים הדי צדעיהם של רגליים רבות, מקס מתחיל לצאת איתם אך אינו מספיק.

הבת: (למקס) אתה נשאר. (מקס נעצר ומסתובב) יש לך מזל.

הבן: (מצביע על השאמאן) הרוחות פקדו עלינו לשתות את דמך כדי להפוך לחכמים יותר.

השאמאן מכה בתוף, פאוזה. הבן מתקרב אל מקס בזהירות.

הבת: יש לך מזל.

בנו של המנהיג מתנפל על מקס, מקס מתנגד ומתחיל מאבק. הבן מצליח לתפוס את מקס ולסובב אותו עם הפנים לכיוון הקהל, השאמאן מתקרב עם סכין אבן ביד, מתבונן מאחור ובוחן את צווארו של מקס. הוא מבחין בקמע, משאיר אותו במקומו ומצמיד את הסכין לצווארו של מקס. מאחורי הקלעים עף אל הבמה גזע העץ עם המלכודת, מבהיל את הנוכחים. הסכין נשמטת מידיו של השאמאן, מקס מפיל את הבן מרגליו במכת מרפק, תולש את הקמע מצווארו ומניף אותו באוויר. רעם, ברקים, האור נכבה.

תמונה רביעית

מקס – חייל באורדת הזהב ויחד עם עוד שני חיילים (סבא וזמיר) הם חצי-שוכבים במחנה ארעי שהקימו על מנת לנוח מהדרך. בצד — שבויים רוסים, גבר (ארסן) ואישה (פארידה). ידיהם קשורים למוט ארוך.

חייל ראשון (מקס): היינו צריכים להקיף את הכפר. כמעט כולם ברחו ליער.

חייל שני (סבא): אנחנו מעטים מדי בשביל זה. בקרב עדיף להסתער בדבוקה מאשר אחד על אחד.

חייל שלישי (זמיר): זה נכון. אחרת אפשר לחטוף גרזן בגב.

חייל שני: או קלשון.

חייל ראשון: (מצביע על אחד השבויים) וזה בכלל גמר שניים עם אלה.

חייל שלישי: וגם שבר לי את השיניים עם הראש, כלב!

חייל ראשון: יש לך מזל! עכשיו במקום בשר תשתה חלב עיזים! תחיה עד גיל מאה. 

החיילים צוחקים, החייל השלישי ניגש אל השבוי, מסמן לו – חכה! חכה! ומעביר אצבע על גרונו, כאשר החייל רוצה להתרחק השבוי תופס ברגליו את רגלי החייל ומפיל אותו. שאר החיילים צוחקים שוב, החייל השלישי קופץ על רגליו בזעם ושולף את חרבו. הוא מתקרב אל  השבוי הרוסי ומניף את החרב. השבוי יורק ופוגע לו בעין. החייל השלישי נעצר, ביד אחת מנקה את העין וביד השנייה מנופף את חרבו באוויר. שאר החיילים מתפקעים מצחוק. החייל השני תופס את השלישי בבגדיו וזורק אותו לכיוון החייל הראשון.

חייל ראשון: (צוחק) בשביל מה חרב?! בשיניים! בשיניים!

צוחקים, נרגעים, פאוזה.

חייל שני: (מניד את ראשו לכיוון השבויים) גבר חזק. בעל הבית יהיה מרוצה. גם הבחורה בסדר…
                הוא בטח ייקח אותה לעצמו.

חייל שלישי: בזמן שהתכסחנו עם הגברים כל הנקבות ברחו ליער, וזאת לא הספיקה. התעכבה או
                     משהו… (ניגש לפארידה שראשה שמוט על חזה. הוא אוחז בשיערה ומרים את
                     ראשה, מסובב את פניה אליו) היי, יפיופה! יש לך רגליים חולות או משהו? לא
                     מסוגלת לרוץ? (משחרר את שיערה, ראשה נופלת שנית על חזה.)

חייל ראשון: צריך להאכיל אותם, אחרת הם לא ישרדו.

חייל שני: מי שלא ישרוד, בעצמו יאכיל את העורבים.

שאר החיילים צוחקים, מקס ניגש אל פארידה, מצמיד את המימייה שלו אל שפתיה והיא מתאוששת ושותה.

חייל שלישי: (למקס) היי! מה אתה עושה?! כלב! ייקח לנו יום שלם להגיע לנהר! 

חייל ראשון: שתוק צבוע! בגללך כמעט הורידו לי את היד. או שרצית…

החייל השלישי מתנפל על הראשון  בשאגה, מפיל אותו מהרגליים  והם נאבקים. החייל השני מדרבן אותם בצעקות. שני הניצים שולפים חרבות.

חייל שני: (צועק לחיל שלישי) מספיק כבר! שקט אמרתי! (מצביע על החייל הראשון) לא תנצח
                  אותו בחרבות, הוא יותר טוב. בוא לפה! שב! תירגע! זהו. (צועק) זהו!

החייל השלישי מציית, החייל הראשון מתקרב ומתיישב ליד האחרים. פאוזה.

חייל שני: כולם לישון! (לחייל ראשון) אתה… (מראה לו בתנועה לפקוח עין על השבויים)

החייל הראשון מפטרל לאורך קדמת הבמה. שאר החיילים נרדמים. הוא עובר ליד השבויים.

פארידה: תודה.

חייל ראשון: אתם צריכים  לאכול (מחפש משהו בשק)

פארידה: אתה דובר את שפתנו?

חייל ראשון: אמא שלי  גם הייתה שבויה (פאוזה) למה לא ברחת? הרי יכולת…

פארידה: (נדה בראשה לכיוון השבוי השני) החבאתי את התינוק שלנו באסם. לא רציתי שהוא
                יתחנך באורדת הזהב. (השבוי הרוסי מהנהן) מוכרחים לחזור, הוא לא ישרוד בלעדינו…
                (מסתכלת על השבוי) בלעדיי. הוא עוד ממש קטן.

החייל הראשון מביט אל החיילים הישנים, שולף סכין, ומשחרר את השבויים. הוא נותן להם את השק ומימיית המים שלו. השבויים נעלמים אל מאחורי הקלעים. מקס קופץ אל היציאה מהבמה, ושורק בשקט. השבוי הרוסי מופיע שוב ומקס נותן לו את חרבו. החיילים מתעוררים מהשריקה, שולפים את חרבותיהם ומקיפים את מקס.מקס שולף סכין. המאבק מסתיים בכך שתופסים אותו ומחזיקים בידיו, החייל השני מצמיד את חוד חרבו לחזהו של מקס, אך מקס מכה ברגלו ומוציא את החרב מידיו ובמהלך מתוחכם הוא מעקם את ידו של החייל השלישי. החייל השני מרים מהקרקע  חץ וקשת ומכוון אל מקס, מקס תולש את הקמע מצווארו. רעם, ברקים, האור נכבה.

תמונה חמישית

גינה ציבורית, מקס בדרכו הביתה. הוא עוד לא התאושש ממה שראה. הוא מתיישב על הקרקע, מוריד את מגפי הגופי ומרוקן אותם מהמים. מופיעים ארסן וזמיר. הם מתקרבים אל מקס.

ארסן: איזה אנשים, ועוד בלי אבטחה!

זמיר: זה לא במקרה! אני נשבע! זה לא במקרה…

ארסן: אתה צוחק? זה לא יפה, ממש לא יפה.

מקס נועל את מגפיו וקם.

ארסן: כל כך מפחד שעשית במכנסיים?

זמיר: השתין במגפיים, אני נשבע!

ארסן: למה אתה פה?

זמיר: פגישה עם בחורה, מה?

ארסן: רומיאו ויוליה, נשבע לך! קניתם כבר כרטיסים לסין? מה, אין מספיק כסף? אנחנו נלווה.

זמיר: למה להלוות? ניתן להם ככה! שיסעו! אני אפילו אזמין להם מונית.

מקס: כן, נהגי מוניות זה רק משלכם…

ארסן: שלכם, שלנו… מה ההבדל? נכנסת – נסעת! שדה תעופה, צ’ק אין, עליה למטוס.

מקס: מפתה. אני אחשוב על זה.

זמיר: הוא צוחק, אני נשבע לך.

ארסן: זה טוב. שיצחק… בינתיים.

מקס: ממש למות מצחוק. טוב, מספיק. ביי ביי, נשיקות, להתראות בפעם הבאה.

ארסן: כל הכבוד!

זמיר: לא, יקירי, אנחנו נשארים. נחכה ליוליה.

ארסן: מספיק עם הבדיחות. אם עוד פעם נראה אותך עם פארידה נדקור אותך כמו כלב.

מקס: (מושיט את ידו אל החרב אך היא איננה, מוציא ממכנסיו חגורה עם אבזם כבד) כבר דקרו
          אותי בסכין מאבן… ועם חרב מעוקלת… (מלפף את קצה החגורה על כף ידו, חותך את
          האוויר בשתי מכות ומחייך) אחד אחד, או שניכם יחד?  (מחקה את שאגת הדוב, קופץ אל
          הצמד והם נסוגים)

זמיר: משוגע על כל הראש! אני נשבע לך! אכלת יותר מדי שומן חזיר? (מצביע על ראשו) זה סותם
          את הוורידים.

ארסן: חולה לגמרי, להזמין לך אמבולנס?

מקס: רעיון טוב. ישכיבו את שניכם בתוכו.  

מזנק עליהם, הם נסוגים לאחורי הקלעים.

ארסן: (צועק תוך כדי בריחה) חכה, חכה… אתה תישאר אצלי לא רק בלי חגורה אלא גם בלי
           מכנסיים.

ארסן וזמיר נעלמים.

מקס: בלי מכנסיים… אני ניצחתי דוב בלי מכנסיים.

מחקה את שאגת הדוב, מוסיקה, האור נכבה, הפסקה.

מערכה שנייה

תמונה שישית

בשני קצוות הבמה מקס וסבא משוחחים בטלפון.

מקס: הלו, סבא? סאלם עליכום!

סבא: שלום, שלום!

מקס: מה, שוב שכחת לקחת תרופות?!

סבא: אני לא שכחתי. וגם אתה אל תשכח… אל תשכח דבר.

מקס: (מסתכל על מגפי הגומי שלו) יש כאן איזה עניין… בקיצור, נראה לי שאתעכב קצת. תסתדר            לבד בינתיים, הפסטה, התה… בסדר?

סבא: הלכת לחפור תולעים?

מקס: (מופתע מאוד, אחרי פאוזה קצרה) אחזור אחרי שבע. אל תדאג.

סבא: מצאת את התולעים?

מקס: הכל יהיה בסדר.

סבא: תהיה זהיר שם. בתוך הגנים הכל יכול להיות די מוזנח. אכלת?

מקס: כן, אל תדאג, סבא.

סבא: עשרים וחמשה אחוזים מהקלוריות שלנו הולכים לפעילות המוח.

מקס: הלם, סבא, הלם.

סבא: אנחנו מאכילים את המוח כדי לאסוף אינפורמציה.

מקס: בשביל מי? בשביל מי, סבא? לא שומעים טוב.

סבא: יוצא שבשביל עצמינו… בעתיד…

נשמעת הקלטה: «המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו במועד מאוחר יותר».

מקס: (לעצמו) עשרים וחמשה אחוזים. זה ממש… (מביט בשעון) אני לא יכול ללכת הביתה עכשיו!            סליחה, סבא, לא יכול. עוד סיבוב אחד! (נעלם)

תמונה שביעית

ספרד, מדריד, הכיכר המרכזית פלאסה מאיור. בכיכר מתכננים הוצאה להורג – העלאה למוקד של כופרים יהודים אשר סרבו לקבל נצרות. בליווי התופים מופיע מקס עם שני נרות דולקים בידיו, חבוש כיפה ובעל פאות. אליו מתלווה זקיף (זמיר) לבוש במדים מתקופת ימי הביניים (נשק לפי בחירת הבמאי). שומעים את ההמון צועק: מוארטה! מוארטה! מוארטה! (מוות) זמיר קושר את מקס לעמוד, מסדר סביבו ערמת זרדים, מרטיב אותם בנוזל מן הבקבוק ודוחף סמרטוט לתוך הערמה. נשמע טרמולו של תופים, אחר כך תרועת חצוצרות. שקט.

קול: «הוד מעלתו, המלך פיליפ השני, מלך ספרד!»

שוב תרועת חצוצרות. מופיע המלך (ארסן), מתיישב בכיסא המלך.

ההמון צועק: «ויוה אל ראי! ויוה אל ראי! ויוה אל ראי!» (יחי המלך)

שוב טרמולו של תופים. הכומר (סבא) ניגש אל מקס, פותח מגילה, התופים משתתקים.

כומר: (מקריא מהמגילה) בשם המלך והכנסייה הקתולית ניתנת לך האפשרות לוותר על האמונה            שלך ולקבל על עצמך אמונה חדשה, האמונה היחידה שקיימת —  באל שלנו ובישו המשיח.            אם תסרב תועלה על המוקד. זוהי  הבחירה שלך, זהו גורלך. או שתמיר את דתך, או            שתועלה על המוקד להישרף – אוטו דה פה!

טרמולו של תופים.

ההמון צועק: «מוארטה! מוארטה! מוארטה!»

הכומר משתיק את התופים בסימן ידו.

כומר: (למקס) אמור את שמך.

מקס: מאיר בן יעקוב.

כומר: דבר כך שנבין אותך.

ההמון  פורץ בצחוק. הכומר מסמן להפסיק.

מקס: מאיר הבן של ג’קובו.

כומר: ג’קובו? את הזקן העקשן ההוא הוצאנו להורג בשבוע שעבר.

ההמון צועק: «מוארטה! מוארטה! מוארטה!»

הכומר מסמן להפסיק.

כומר: היום עליך להחליט — לקבל על עצמך את הדת הנוצרית או להישרף. ובכן. בשם המלך            והכנסייה הקתולית האם אתה מסכים לוותר על אמונתך?

מקס: את האמונה לא בוחרים,  נולדים איתה. (פאוזה. שקט)

כומר: טיפש! איזה טיפש! טונטו (טיפש). מה זה כבר עולה לך?

מקס: זה יקר לי יותר מהחיים.

כומר: (מצביע לכיוון הצופים, משתתף בצערו) תסתכל. הם רוצים את מותך, מחכים לה. הם באו            לראות הצגה! תאכזב אותם! תעניש אותם! נו!

מקס: שיהינו.

הכומר מסתובב אל המלך ונד בראשו בשלילה. המלך לאט לאט מתחיל למחוא כפיים ומסמן בראשו כי הוא מאשר להתחיל.

ההמון צועק: «בראבו! בראבו! בראבו!»

תופים. הכומר מסמן להתחיל. זמיר מצית את ערמת הזרדים. מופיע עשן.

מקס: (צועק) תשחררו לי את הידיים! תשחררו לי את הידיים! לה מאנוס, לה מאנוס!

כומר: בשביל מה לך ידיים?

מקס: בשביל למחוא כפיים למלך על ההצגה הנהדרת.

הכומר מסתובב אל המלך. המלך נותן את אישורו. הכומר מורה לזמיר – לשחרר. זמיר חותך את החבל בסכין ומשחרר את ידיו של מקס. כאילו מתוך ההמון מופיעה פארידה.

פארידה: (צועקת) האישה והילדים שלך ברחו, שומע, הם כבר רחוק מכאן. לאכוס, מוי לאכוס!                האש לא תציל. האמונה תציל!

מקס תולש את הקמע מצווארו ומניף באוויר. רעם. ברקים. האור נכבה.

תמונה שמינית

מקום שומם לא רחוק מצינור הבטון. מקס טופח על בגדיו כאילו מנסה לכבות את הבערה. הוא מחפש את הכיפה – היא לא על ראשו. ממשש את הפאות – גם הן אינן.

מקס: לא יאמן! חתיכת היסטוריה! מה זה השם הזה, מאיר? גם לסבא של גנדי קראו מאיר. איך           שהצקנו לו בגלל זה, צחקנו עליו. למה? איזה מניאקים! איזו בושה!  עכשיו כבר אי אפשר           לתקן!

בקדמת במה יושבים ארסן וזמיר. מקס עובר לאורך הבמה ונעצר מאחוריהם. מסמן באצבעו כאילו יורה מאקדח בעורף של שניהם. שומע את השיחה שלהם, מקשיב. מוציא את הנייד ומקליט את השיחה כשהוא מחזיק אותו מעל ראשם.

זמיר: שוב היה אמבולנס?

ארסן: לאמא כל יום יש התקף. עשו לה זריקה. אומרים שצריך ניתוח, כאילו אני לא יודע. אין            כסף. צריך לשלם במקום.

זמיר: בשוק לא תרוויח כל כך מהר.

ארסן: גם לא במונית.

זמיר: להלוות.

ארסן: אפשר. אבל צריך גם להחזיר. (פאוזה) אני אסע לסוריה – להלחם. הם משלמים טוב.

זמיר: ארסן, אף אחד לא ישלם לך מראש. בשביל מה לשלם לחייל שלמחרת יכול להיהרג?!

ארסן: צריך להגיע לאיסטנבול, ומשם…

זמיר: לאיסטנבול. קארים שלכם כבר הגיע לשם. ואיפה הוא עכשיו?

ארסן: הבטיחו להכיר לי אנשים שמבינים… הם יעזרו.

הנייד של מקס מוציא צליל. ארסן וזמיר מסתובבים. מקס מחביא את הנייד בכיס.

ארסן: (מצביע על מקס) תראה מי פה!

זמיר: אתה מלווה אותנו לכל מקום, מה? אולי נקבל אותו לחבורה?

ארסן וזמיר קופצים על הרגליים.

מקס: תודה. אני אחשוב על זה.

ארסן: מה, כבר שחררו אותך מבית משוגעים? כל כך מהר? איזו מין מערכת בריאות זאת?!

זמיר: לא. פשוט נגמר להם החשמל. ותרופות אחרות – אין.

ארסן: (מצביע על מקס) אנחנו נרפא אותו בעצמינו.

זמיר: (לארסן. מצביע על מקס) הנה, הכסף בא אלינו לבד!

ארסן: (למקס) היי, משוגע לך למקום שממנו באת. לך, לך, שלא נראה אותך.

זמיר: לא הבנת! נתפוס אותו ונחזיק במרתף. האבא שלו יעביר לנו כופר מסיו- לאו שלו. לא לך,           לבית החולים, בשביל הניתוח. (למקס) אל תפחד. אנחנו נביא לך אוכל… רק בלי           וודקה ושומן חזיר, מצטער.

ארסן וזמיר מנסים לתפוס את מקס. הוא מתנגד בהצלחה. בעזרת אגרוף לבטן מקס מנטרל את זמיר, ובאמצעות אותו מהלך שעשה בתור חייל של אורדת הזהב, הוא מעקם את ידו של ארסן. מקס משחרר את היד. ארסן מתפתל מכאבים.

ארסן: מאיפה למדת את זה?

מקס: מהעבר, אח שלי, מהעבר. (מוציא את הנייד מהכיס ומראה אותו) אם תרצו לסגור אותי           במרתף אני אשלח את ההקלטה למי שצריך.

ארסן: לך מפה לפני שנהרוג אותך.

מקס: אוקי. (מתחיל לצאת. נעצר. לארסן בחום) אל תיסע. זאת לא המלחמה שלך. אתה זר           בשבילם. אל תיסע. (הולך לעומק הבמה ומדבר בטלפון) הלו, אבא? אתם עוד ישנים?           סליחה… כן, הכל בסדר… גם אצל סבא… איך אתם?  אוקי… אבא, אף פעם לא           ביקשתי ממך, אבל עכשיו אני ממש צריך… תודה… אני אשלח לך שם, צריכים ניתוח
          דחוף…כן, ממש דחוף… באמת?! תודה! נשיקות לאימא. ביי.

רעם. ברקים. האור נכבה.

תמונה תשיעית

דצמבר 1812. סמולנסק, חצר כנסיית אוספנסקי. סופת שלג. חייליו של נאפוליון (סבא וזמיר) במראה מעורר רחמים, במדים בלויים ומרופטים, עוברים משמאל במה לימין. נשמעים דיבורים בצרפתית. על המשמר עומדים שני חיילים צרפתים בעלי יציבה מרשימה. ז’אן (מקס) ופול (ארסן).

ז’אן: אני לא מבין שום דבר. כבשנו את מוסקבה.

חייל ראשון (זמיר): מוסקבה נשרפה. בקושי הצלחנו לברוח משם. אין עגלות, אין אוכל. הבגדים                                 (מצביע על עצמו) – הנה, תסתכל.

פול: והקיסר?

חייל שני (סבא): יחי הקיסר!

חייל ראשון: איבדנו כמעט את כל הצבא בפאתי מוסקבה. ככה זה, מון שר. ככה זה. אורוואר,                      רוסיה!

ז’אן: כשכבשנו את הסמולנסק הזה, זה היה כמו מטחנת בשר ממש. חשבתי שמפחיד מזה כבר לא          יהיה.

פול: (לז’אן) מה עלינו לעשות עכשיו, ז’אן? לפקודות של מי לציית?

חייל ראשון: צייתו לרגליים שלכם, טיפשים.

ז’אן: הקיסר בכבודו ובעצמו שלח אותנו לשמור על הכנסייה הזאת.

חייל שני: יש לכם מזל. אותנו הקיסר שלח להקפיא את התחת בפאתי מוסקבה.

חייל ראשון: ומילאנו את פקודתו נאמנה – התחת שלנו קפוא לגמרי. (החיילים צוחקים)

חייל שני: לשמור מפני מי?

פול: מפניכם, למשל.

חייל שני: כל מה שאנחנו צריכים זה חתיכת לחם או בצל.

ז’אן: אין לנו. אתה לא רואה שאנחנו בתפקיד?!

חייל ראשון: הם בתפקיד! אין כבר שום דבר שיכול לאיים על הכנסייה הזאת. יעשו מכם פלמני.                      בהזדמנות גם תלמדו מה זה.

ז’אן: אנחנו יודעים מה זה.

חייל שני: (מנפנף בידו בדרך החוצה) אז תישארו כאן!

החיילים סוחבים את עצמם החוצה. מופיעה פארידה לבושה כאישה רוסייה. על ראשה מטפחת צבעונית. בידה סל מכוסה בבד.

פארידה: היי, גיבורים! שמרתי לכם קצת כיסונים. בטח כבר קפאתם כאן.

ז’אן: תודה, חמודה. ורורה, שומעת? כדאי לך להישאר כאן עד שהצבא יגיע. יותר בטוח.

פארידה: איזה צבא? בקושי מזיזים את הרגליים, רחמים עליכם. זהו… צריכה לרוץ.

ז’אן: תיזהרי שם, שומעת!

פארידה: ז’א-טא-ם! (צוחקת, רצה החוצה)

פאוזה.

ז’אן: אני לא הולך מכאן.

פול: אנחנו חיילים, ז’אן.

ז’אן: חיילים של צבא הרוס.

פול: צרפתים.

ז’אן: מרסי. אני זוכר.

פול: קריר (מחמם את הגפיים) חייבים להחליף אותנו, אם מישהו בכלל יבוא.

פאוזה.

ז’אן: אני לא הולך לשום מקום. (פאוזה) יהיה לנו תינוק. אני רוצה לראות אותו.

פול: גם לי קלאודיה לא תיתן ללכת, היא שתלטנית כזאת. (מצביע למרחק) הנה היא בדיוק. לא…         זאת שוב שלך.

פארידה: (רצה וצועקת) היי! תברחו! הבוזזים באים. הם פרצו את השער החיצוני.

שומעים צעקות בצרפתית.

ז’אן: (לפארידה) קדימה! תסתלקי מפה מהר! לשם! מהר! עופי מכאן!

פארידה: בואו אחרי! מהר! יש שם עוד יציאה! (נעלמת)

רעש ההמון גובר.

ז’אן: לשמור! שמו אותנו כאן כדי שנשמור. אנשים צריכים כנסייה. הם מוכנים למות בעבור          האמונה שלהם! אנשים זקוקים (!) לכנסייה. אנשים זקוקים (!) לכנסייה. (צועק) גדוד, הכן          שק!

ז’אן ופול כורעים ברך, מכוונים את נשקם, יורים. נשמע מטח יריות מכיוון ההמון. פול נופל. ז’אן מזנק לעבר האויב. חוטף כדור. תוך כדי נפילה הוא תולש מצווארו את הקמע ומניף אותו למעלה. רעם. ברקים. האור נכבה.

תמונה עשירית

מקס לוחץ בידו על המקום בחזה שבו פגע הכדור הצרפתי, פניו מתכווצות מכאב.

מקס: (לעצמו) מעניין איזה שם ורורה נתנה לו, צרפתי או רוסי? מעניין.

מופיעים ארסן וזמיר. הם רואים את מקס ומתכוונים להסתובב חזרה.

מקס: היי, פשוטי העם!

זמיר: (קורא תיגר) מה?!

ארסן: (לזמיר) עזוב. בן אדם חולה, בחיי.

זמיר: כן, בוא נלך מכאן.

מתכוונים ללכת.

מקס: אתם לא אוהבים אותי, מה?

ארסן: (מסתובב) למה לא?! מיד נתנפל עליך עם נשיקות.

מקס: במה אני (!) יותר גרוע מכם? רציתם להזמין אותי לחבורה, לא?

ארסן וזמיר מתקרבים למקס.

ארסן: רוצה להיות איתנו? קדימה! תפסיק לאכול חזיר.

זמיר: תגדל זקן.

ארסן: תעשה ברית מילה.

זמיר: ולך לסבא שלי לקרוא בקוראן.

ארסן: מה? נבהלת?

מקס: (אחרי פאוזה קצרה) זקן זה לא בעיה. חזיר אני גם ככה לא סובל.

זמיר: (לארסן) הוא עובד עלינו, נשבע לך. בלי חזיר הוא לא ישרוד אפילו דקה.

מקס: את הקוראן אפשר לקרוא גם ברוסית. ובקשר לברית מילה אני אחשוב.

זמיר: באותה הזדמנות תחשוב גם למה בארוויזיון שלכם זכה גבר עם זקן ושמלה.

מקס: לא אכפת לי. אני לא רואה טלוויזיה. סתם זבל. (אחרי פאוזה קצרה) עדיין לא הבנתי,           במה אני יותר גרוע מכם?

זמיר: במה? את זה אתה מסוגל לעשות?!

ארסן וזמיר מתחילים לרקוד ליזגינקה – ריקוד דגסטני עממי. מקס נהנה. הוא מוחא כפיים בקצב. הריקוד נגמר. פאוזה.

ארסן: (למקס) נו?

מקס נעמד במרכז במה. מתכונן לרקוד. נשמעת מנגינה רוסית, מתחלפת להבה נגילה, אחר כך לשנסון צרפתי.

מקס: לא. אני לא יכול כמוכם. שתיים – אפס. רספקט! (נותנים כיף. פאוזה. לארסן)היא לא            אוהבת אותך.

ארסן: אתה שוב לא מבין כלום! מה קשור, «אוהבת – לא אוהבת». היא כמו אחות בשבילינו.            היא משלנו.

זמיר: ואתה – זר. זר, מבין?!

מקס: לא.

ארסן וזמיר מתכוונים ללכת.

ארסן: (תוך כדי יציאה) תשכח מפארידה. אם אתה רוצה אותה — הכל לפי הסדר: זקן, ברית            מילה, שיעורים אצל סבא..

מקס: (מוסיף) ליזגינקה.

ארסן: אני לא צוחק! או ככה, או – ביי, ביי.

זמיר: אתה לבד. חוץ מסבא שלך אין לך אף אחד. ההורים שלך רחוקים. בגלל זה אתה           נדבק אלינו. לא צריך, מבין. לא צריך. לך! תהיה לבד, מבין!

ארסן וזמיר מתחילים לצאת.

ארסן: (לזמיר) הסכימו לקחת את אימא לניתוח. מישהו התקשר.

זמיר: רק שהכל יעבור עכשיו בלי בעיות.

ארסן וזמיר נעלמים.

מקס: (בעקבותיהם) לבד? אני לא לבד! יש לי משפחה ענקית – בצרפת, בספרד ואולי גם (בשקט)           בישראל. (אחרי פאוזה קצרה) מי צריך את הפארידה שלכם! אני לא צריך אותה! (בשקט)           לא צריך.

מופיעה פארידה.

פארידה: אני יודעת שאתה לא צריך אותי.

מקס: (בהתלהבות) איזה שם נתת לו, רוסי או צרפתי?

פארידה: אל תדאג. אני אתרגל. אעזוב אותך בשקט.

מקס: למה לי לדאוג? חייבים לבקר את התינוק שלנו, בואי!

פארידה: יש לך חום?

מקס: כן. הייתה סופת שלגים. קפאנו בשמירה.

פארידה: אל תלווה אותי. (יוצאת)

מקס: לא רוצה – לא צריך.

פארידה: (תוך כדי יציאה) סגרו את השטח. אומרים שיהרסו את הגשר עם הצינור. תחפש לך                מקום אחר לחפור תולעים. (יוצאת החוצה)

מקס: פארידה! (פארידה עוצרת, מסתובבת לאט למקס) לאן המשפחה שלי ברחה ממדריד?

פארידה נדה בראשה כשהיא מחייכת. נשמע רעש מתקרב של בולדוזרים. מקס בודק שהקמע במקום ורץ החוצה. רעם. בקרים. האור נכבה.

תמונה אחת עשרה

מלחמת העולם השנייה. בתוך מבנה על הרצפה יושבת משפחה של צוענים (סבא, זמיר, פארידה). הם שרים שיר צועני עצוב. נשמעים הקולות הרחוקים של הקרב. מופיעים שני חיילים גרמנים: אוטו (מקס) והלמוט (ארסן). השיר נפסק. הצוענים מבוהלים. פאוזה.

הלמוט: (דורך את נשקו) נו, תודה לאל. כבר חשבתי שלא נמצא אותם. (מסמן בראשו לאוטו.                אוטו דורך את נשקו. הלמוט צועק לצוענים) אופשטיין, מהר!

הצוענים קמים. הגברים עושים צעד קדימה ומגנים על פארידה.

הלמוט: (לאוטו) יש לך כדורים? תכוון!

אוטו: לא.

הלמוט: מה, «לא»?

אוטו: אין לי כדורים. (מוציא את המחסנית ומראה להלמוט)

הלמוט: (מוסר לאוטו את המחסנית הרזרבית שלו) הנה, קח! שייסה!

אוטו: (מכניס את המחסנית) הלמוט?

הלמוט: (צועק) מה עוד, דונר ווטר!

אוטו: בוא נשחרר אותם.

הלמוט: מה?!

אוטו: נגיד שלא מצאנו.

הלמוט: אז מישהו אחר ימצא. וימצאו גם את הז’ידית שאתה מחביא באסם של הטוחן, ימצאו               ויסחבו בשערות לכאן!

אוטו דורך את נשקו.

הלמוט: ככה זה יותר טוב.

הצוענים מציעים להלמוט כל מיני תכשיטים מוזהבים כשהם מתחננים: «ביטה! ביטה!»

הלמוט: (צועק) לשתוק!

הצוענים מתחילים לשיר. הלמוט על סף היסטריה.

אוטו: הלמוט, נו?!

הלמוט: (לצוענים) רו-א!

הצוענים משתתקים.

הלמוט: (לאוטו) ישלחו את המשפחה שלי למחנה ריכוז, ואותי (צועק) לחזית להתפגר! (פאוזה)

אוטו: גם הם רוצים לחיות.

הלמוט: אני אזכור את זה ואמסור לאן שצריך!

אוטו: הם בני אדם, הלמוט.

הלמוט: ואנחנו – חיילים שחייבים לבצע פקודות! (צועק יותר חזק) שיסה! שיסה! שיסה! (פאוזה)

אוטו: גם אנחנו בני אדם. ועכשיו לא מעט בידיים שלנו. הכל. בשבילם – הכל. (פאוזה)

הלמוט: והמשפחה שלי לא חשובה?

אוטו: תסתכל (מצביע על פארידה). תזכור את העיניים האלה. איך אתה תהיה מסוגל להביט           אחרי זה בעיניי אשתך, או הבת שלך? איך תחיה עם זה?

הלמוט: (צועק) פוייר! (הוא מתכוון לירות. אוטו מנסה לקחת ממנו את נשקו. הגברים הצוענים               מתנפלים עליהם, הולמים בראשו של הלמוט ומתכוננים לתקוף את אוטו)

פארידה: (צועקת) לא-א-א!

הצועני (סבא) חוטף מאוטו את נשקו, מתארגן ויוצא. חוזר, דוחף את הנשק לידיו של אוטו. הם מביטים זה לזה בעיניים. פאוזה. נד בראשו ונעלם בעקבות שאר הצוענים. רעש של מטוסים. שריקות של פצצה נופלת. פיצוץ מחריש את אוזניו של אוטו. עשן. אוטו קם מהרצפה, תולש את הקמע מצווארו, מניף אותו, נופל ארצה. רעם. ברקים. האור נכבה.

תמונה שתיים עשרה

אולם הנוסעים בשדה תעופה. נשמעות הודעת עליה למטוס. מקס ופארידה חוצים לאיטם את הבמה. בידה של פארידה מזוודה על גלגלים.

פארידה: תודה שהחלטת ללוות אותי.

מקס: אני צריך להגיד לך כל כך הרבה דברים. הרי את ואני…

פארידה: היה נדמה שבית ספר לא יגמר לעולם, ופתאום…

מקס: כן… כן. את יודעת, אני הרי…

פארידה: היית יפה במסיבת סיום.

מקס: לא הסכמת לרקוד איתי ואלס.

פארידה: אתה יודע שאסור לי.

מקס: הנה זה מתחיל שוב: אסור, אי אפשר.

פארידה: ארסן וזמיר בסוף לא הגיעו.

מקס: לאימא של ארסן עשו ניתוח. אני חושב שהוא עבר בהצלחה.

פארידה: חבל שלא אמרת שזה בעזרתך.

מקס: חברות לא קונים בכסף, וגם לא מוכרים.

פארידה: גם אהבה.

מקס: רציתי להגיד לך שאני…

פארידה: לא צריך, מקס, לא צריך. (פאוזה)

מקס: לא צריך? מוזר. את הרי לשם ובחזרה? צ’יק-צ’ק?

פארידה: מקס…

מקס: אני… אני אחכה לך. אבוא לפגוש אותך. אספור שעות עד לרגע שתחזרי!

פארידה: ( מסתירה את הדמעות) תסלח לי. (אחרי פאוזה קצרה) אני לא אחזור.

מקס: מה פרוש «לא אחזור»?! (פאוזה)

פארידה: ההורים שולחים אותי הביתה לגרוזני. רחוק… ממך. אני סיפרתי להם. לא הייתי                מסוגלת להסתיר.

מקס: להסתיר? מה להסתיר?! עכשיו הכל בידיים שלנו. הכל! חייבים להחליט, לפעול! אני כבר            החלטתי. עכשיו – תורך!

פארידה: זה לא כזה פשוט. אצלנו אי אפשר ככה. אסור.

מקס: (צועק) אצלנו, אצלכם, אצלם. אנחנו בכלל יודעים מי אנחנו?! כל זה שטויות: אסור, אי            אפשר, שלנו, זרים! זאת סתם המצאה! התניה!

פארידה: אולי בשבילך. ומישהו אחר מוכן למות בשביל זה.

מקס: (אחרי פאוזה קצרה) מפחידים אותנו שאנחנו שונים, ואנחנו מפחדים. אבל מה שצריך           להפחיד אותנו זה פרידה מאדם אהוב, מה שמפחיד זה דברים שאי אפשר לתקן! כל כך           פשוט! ואיש לא רוצה להבין! למה?! (אחרי פאוזה קצרה) חכי, הרי את כבר בגירה ויכולה           להחליט לבד…

פארידה: לא!

מקס משתומם. פאוזה.

פארידה: מצטערת. לא.

נשמעת כרזה ברמקול: «מסתיימת עלייה לטיסה 23 של חברת «רוסיה» לגרוזני. הנוסעים האחרונים מתבקשים בדחיפות לגשת לשער מספר שתיים עשרה».

פארידה: אני צריכה ללכת. אחרת אאחר. (בעצב) נשיקות. (יוצאת)

פאוזה. שומעים את המטוס ממריא. מקס מתקשר מהנייד.

מקס: הלו, סבא?! אני אידיוט גמור! היה יותר טוב אם היו שורפים אותי או שהייתי נאכל על ידי            דב. מה עליי לעשות, סבא?! איזה «הביתה», לעזאזל?! היא נסעה! לתמיד, אתה מבין! אני            זר בשבילם, סבא! זר! (זורק את הנייד הצידה. תולש את הקמע מצווארו, מניף אותו            בייאוש. רעם. ברקים. האור נכבה. מוזיקה. האור עולה לאט. מקס מסתובב ורואה אותה,            עומדת עם מזוודה על גלגלים בידה. מקס ופארידה רצים זה לקראת זו, מתחבקים)

מוזיקה. האור נכבה.

ראשון לציון, 31.05.2019, 21:30                                                                                                                                                                                      

אודות המחבר

לאון אגולנסקי  נולד ב1959 בעיר לנינגרד.

ב1982 סיים את בית הספר הגבוה לרפואה בלנינגרד.

ב1988 עלה לישראל, עובד כאורולוג בקליניקה פרטית.

חבר באגודת הסופרים של רוסיה וישראל. חתן פרס ע»ש א.פ. צ’כוב (2009).

חבר בגילדת המחזאים של ארה»ב (Dramatists Guild of America).

היום מתגורר בישראל ובארה»ב.

מחבר הרומנים: «רולטה לא רוסית», «מילואימניק», אוספי סיפורים «ביקור מבעד למראה», «עקומים מקבילים», «הרגע הוא הקובע» ,»לרוץ כדי לחיות», אשר ראו אור בהוצאה של:   «Русь »  АСТ  (מוסקבה), Bei Nelli Media  (תל-אביב, ישראל)

לאון אגולנסקי ידוע ברוסיה, במדינות חבר העמים, ארצות הברית, גרמניה וישראל כמחזאי, מחבר של אחד עשר מחזות, אשר שמונה מהם הועלו ברוסיה, ישראל, ליטא, בלורוס וקזחסטן. ההצגות שהועלו על פי מחזותיו זכו בפרסים בפסטיבלים שונים ברוסיה, ישראל וקזחסטן. חלק ממחזותיו תורגמו לעברית, אנגלית, צרפתית ובלרוסית.

ליאון אגולנסקי שימש כחבר ועדת השופטים של פסטיבל התיאטרון הבין-לאומי «תיבת סמולנסק» בשנים 2014,2016,2018

ליצירת קשר:

רח’ קאפח 11/33, ראשון לציון, ישראל 7573008

נייד:  972505425893+

מייל: leonagulansky@gmail.com

"Daily and hourly medical practice remind me of an extremity of our life. I try to yell to people. If today they understand that their lives end not in one thousand years, but in the nearest future, perhaps, they will stop being morons. In dramatic art I am interested in the inner dialogue of the person. This dialogue is ruthless and cruel. You can't lie to yourself. ".

Leon AgulanskyA writer, dramatist, surgeon
Здравствуйте, Леон.